"ניגשתי אליה כמו בכל שבוע בשנה האחרונה. עיני השקד שלה, שלרוב התמקדו ברצפה במבט עצוב ונוגה, הביטו בי הפעם במבט רושף ומלא גיצים. ״בושה וחרפה״ אמרה לי, וזקפה את צווארה בכיסא. ״ככה מתנהגים לאישה בגילי? מה, לא מספיקה המחלה הארורה הזו והטיפולים האין סופיים ?״

״די די, זה כבר נגמר, אין מה לכעוס על זה״ אומרת לה האחות במחלקה, ״חבל על הבריאות שלך״ היא מנסה להרגיעה בקול עדין, תוך כדי שהיא מניחה על זרועה את מד לחץ הדם.
״הבריאות שלי? חבל על הבריאות שלי? גם ככה אין לי בריאות ואני הולכת ומתדרדרת, אבל מה עם הרגשות שלי? מה הם לא נחשבים?״

אני עדיין זוכר את התחושה שהיכתה בי כשהסתכלתי עליה רושפת, כמו שלא ראיתיה מעולם. כמה כוח יכול להתעורר בגוף חולה כשהרגש נפגע. כמה אנושית היא, חשבתי, והנחתי את ידי על גב כף ידה לכמה רגעים.

״דוקטור, דוקטור״, החלה לקרוא האחות, ״דוקטור, אתה לא תאמין מה קרה, הוא רק הניח את ידו על כף ידה,  ולחץ הדם שלה ירד...״

הקטע הזה לקוח ממפגש של עומר עם מלווה בבית חולים רמב׳׳ם ומטרתו להזכיר לנו את הפוטנציאל הגלום במגע האנושי.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

​

​